האנטישמיות המושרשת בתרבות הבריטית 

ההיסטוריה מתעדת כמעט אלף שנים של גילויי אנטישמיות בבריטניה. באנגליה של ימי הביניים היו רדיפות אחר אוכלוסיות שונות, בעיקר של יהודים. אנגליה הייתה הראשונה להמציא עלילות דם נגד היהודים והאשימה אותם בשימוש בדמם של ילדים נוצרים לשם הכנת מצות של פסח. החל מ- 1066 והלאה, נראו באנגליה תופעות של רדיפה, המרה דתית בכפייה, סחיטה ונישול של יהודים. אלו הגיעו לשיא עם גירוש היהודים מאנגליה בשנת 1290 בהוראתו של המלך אדוארד הראשון. היה זה הגירוש הראשון באירופה של קהילה יהודית גדולה.

התרבות והספרות האנגלית, מג'פרי צ'וסר ועד ט.ס. אליוט, מלאה בדימויים אנטישמיים. לא ניתן להבין את היחס כלפי היהודים בבריטניה כיום מבלי לקחת בחשבון את האנטישמיות שהוטמעה בתרבות הלאומית לאורך ההיסטוריה. אף אם אותם סופרים דגולים לא עשו זאת בכוונה, הדימויים השליליים שייחסו ליהודים יצרו דעות קדומות שחלחלו לתודעת החברה הבריטית לדורותיה.

גם כיום, בריטניה ממשיכה להוות מובילה אירופית בתחומים שונים של אנטישמיות. היא עומדת בראש קמפיין החרם האקדמי נגד ישראל ומנסה לקדם יוזמות דומות גם בתחום הכלכלי. באף חברה מערבית אחרת, הג'יהאד הקיצוני אינו כה אלים ומסוכן כפי שהוא בבריטניה. האנטישמיות אינה מהווה אמנם מרכיב עיקרי בג'יהאד הרדיקלי, אולם היא משמשת את הקיצונים האסלאמיים בהתוויית כיוון כללי לאנטישמיות בבריטניה.

הנרטיב האנטי-ציוני מוכר ברחבי העולם ונפוץ בעיקר באירופה. יחד עם זאת, בבריטניה השיח האנטי-ציוני זוכה לתהודה יוצאת דופן, במיוחד בקרב חוגי האליטה. הממשלות הבריטיות בראשות טוני בלייר וגורדון בראון ניסו להתנגד לתופעת האנטישמיות ולתנועת החרם על ישראל, אך לשווא. כבר במהלך שנות ה- 80, חדרו טרוצקיסטים (חסידי התיאוריה המרקסיסטית של לאון טרוצקי) למפלגת הלייבור ולארגוני העובדים והפכו גורם משמעותי בקידום הגישות האנטישמיות.

מוקד השפעה נוסף היא התקשורת. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, ערוץ ה- BBC והעיתונים הגדולים בבריטניה מדווחים על ישראל באופן יומיומי בצורה שהיא בדרך כלל מגמתית, מוטה וחד-צדדית. ה- BBC נמנע מלהתייחס לחמאס ולשאר ארגוני הטרור הפלסטיניים כטרוריסטים ומקפיד לכנות את המחבלים בתואר "חמושים". את הפיגועים הרצחניים מסביר הערוץ כתגובה ל"מעשי הגזענות" הבלתי פוסקים מצדה של ממשלת ישראל.